יום שישי, 9 בספטמבר 2011

מדוע המדינה, האוצר והר"י מפספסים את הנקודה.


דבר שנבצר מהבנת האוצר והר"י, שמאבק המתמחים אינו על שכר. טוב, הוא כן- אבל בעקיפין. כדי להבין את גדול הפער, צריך ניתוח חברתי. המתמחים מייצגים דור חדש ברפואה, דור Y אם תרצו, אל מול הר"י והאוצר, שמייצגים דור אחר לגמרי – מבחינה חשיבתית הייתי אומר אפילו שהם 'פרה בייבי-בומרס' (הדור שנולד אחרי מלחמת העולם השניה).

מדוע הדור הזה שונה? יש גם שינויים דוריים באופן כללי, שמאפיינים את הדור כולו (כמו שהם מתבטאים במחאת האוהלים) אך בנוגע לרופאים, השינוי הדורי מתבטא גם בשינוי דמוגרפי ספציפי: 1) כמות הנשים העוסקות ברפואה גדל משמעותית. בשנות השמונים היוו הנשים שליש מבין הרופאים, ואילו כיום- מתחת לגיל 45, שיעור הנשים הוא 46%. הצורך ביציאה לחופשת לידה מקטין את כוח האדם הקיים בפועל, ומנגד מעמיס על הרופאה הנאלצת לשלב קריירה ולהיות 'אמא טובה'. המספר הלא מבוטל של זוגות רופאים מעצים את הבעיה הזו. 2)  גיל המתמחים עלה – רפי הקבלה עלו ומצריכים הקדשת יותר זמן ומשאבים לקבלה כגון שיפור ציונים, הנורמה החברתית שבה ניתן ורצוי לקחת 'פסק זמן' לפני הלימודים , ואצל אלה שלמדו בחו"ל – הצורך בלימוד לבחינת רישיון, כל אלו מעלים את הגיל הממוצע בה רופא מתחיל את התמחותו – לרוב לא מוקדם משנות השלושים המוקדמות שלו.

מצד שני – פני הרפואה הציבורית בארץ השתנו גם – תוחלת החיים עולה ואל הבית חולים באים חולים מבוגרים ומורכבים יותר, הרפואה מתפתחת ומצריכה ידע רב יותר, ושיעור הרופאים באוכלוסיה נמצא בירידה מתמדת. יוצא מכל הנזכר לעיל, שהמתמחה הממוצע הוא בעל משפחה בשנות השלושים לחייו (ובמחצית מהמקרים – אמא) שעומד בפני עומס עבודה גדול בהרבה ותנאי עבודה נחותים בהרבה מאלה שידעו קודמיו.

זה מוביל להבדל הגדול בדרישות המתחמחים למול ההסכם. הם לא יתנגדו לכסף, אבל בראש ובראשונה, הם מעוניינים בזמן אישי וזמן למשפחה, ולתנאי עבודה נאותים. אף מתמחה לא היה מתפטר על אחוז כזה או אחר על שכר. הדרישה לשכר נובעת ממניעים אחרים: כיום, השכר של רופא, גם בתוך כותלי בית החולים מבוסס באופן משמעותי (40-50% מהשכר) על עבודה נוספת –תורנויות וכוננויות. לגבי מומחים- הוא מבוסס באופן משמעותי על עבודה במרפאות קופות החולים או מרפאות פרטיות. אם רופא צעיר מעוניין לכלכל משפחה, אין לו ברירה אלא לבצע עבודה נוספת לעיל, מעבר לשעות העבודה הרגילות או חובת התורנויות המינימלית שלו. הדרישה של המתמחים מבחינת שכר היא לתת שכר יסוד נאות גם ללא מרכיב של עבודה נוספת - שכר שיאפשר להם לעבוד פחות מחוץ לבית חולים או לעשות פחות תורנויות\כוננויות. במילים אחרות, המתמחים רואים בעבודה שנייה ושלישית זכות ולא חובה. גם הרטוריקה של המאבק מסמלת זאת – בחלק מההפגנות היו קריאות של השוואה לשכר של בייביסיטר או מנקה ועלות הגנים, כלומר התייחסות ישירה לעול של רופא צעיר מבחינת חובתו המשפחתית.
ההסכם עצמו הביא בדיוק הפוך מכל הרצונות של המתמחים ובסיסם החברתי:

  1. שום בשורה לגבי מס' תורנויות – שאין כל התחייבות בהסכם שיוגבלו ל-6. נזכיר שהמדינה חתמה על הסכם קיבוצי כבר לפני 9 שנים על הגבלת התורנויות שלא התרחשה. התקנים- אפשר שיינתנו או שלא, אבל שיעורם (למעשה 560 תקנים, ולא 1000 כמו שהמדינה פרסמה) אינו יכול להביא להקלה משמעותית בעומס העבודה. רוב התקנים שניתנו ע"י האוצר ניתנו לפריפריה, היכן שיש מחסור באנשים ולא בתקנים, ולכן אין חשש שיתמלאו בזמן הקרוב, ולכן גם לא יעלו כסף.
  2. חיוב מומחים לתורנות – השיעבוד שהמתמחה חווה בשנות ה-30 לחייו בדמות לילות רבים של שינה מחוץ לבית בתורנויות קשות וסיזיפיות, מקבלות הארכה לתוך העשור החמישי לחייו. ומי יתקע לכף לידו שאלה יוגבלו ב-2 כקבוע בהסכם?
  3. תגמול עיקרי על עבודה נוספת – יוצא בהסכם שהעלייה בשכר בסיס (32% פרוסים על גבי מס' שנים, שמהווים עלייה של 1-2 שקלים בשנה למשכורת מתמחה) הוא מינמלי – לעומת העלייה שניתנה לערך תורנות. הדבר רק מקבע ומעמיק את הצורך בעבודה נוספת.
  4. התגמול עבור מעבר לפריפריה הוא כספי, ללא שום התייחסות לתשתית תמיכה אישית (מחקר, לימוד,אקדמיה,תמיכה משפחתית – שהן השאיפה העיקרית של המתמחים) וללא שום הבטחה מעבר לזה על הגבלת שעות (תורנויות)
  5. אורך ההסכם גורם לכך שאין למתמחים\מומחים צעירים שום תקווה לשינוי משמעותי בעשור הקרוב – ולמעשה – עד שרובם יהפכו לותיקים או שייפלטו מהמערכת.

יש להסכם מגרעות רבות נוספות, אך נסתפק באלו לעת עתה.
לרוע המזל, הטעויות של המדינה והסתדרות הרופאים לא נגמרו בזאת. גם חוסר הרצון לשתף את נציגי המתמחים בתהליך, השימוש בבית משפט לסתום את פיהם (פעם אחת בצווי מניעה, פעם שנייה בביטול התפטרות) במקום לנסות להידבר איתם ולהבין מה הם רוצים- גם אלה טעויות מרות שהיו יכולות לחסוך הרבה מהמשבר הנוכחי. הדור הישן בדמות המדינה התקבע לסטראוטיפים אודות דור Y (עצלנות, אינדיבידואליזם, תאוות בצע) ואינו מבין שהדור הזה הוא יותר אידאליסטי, יותר סולידארי, ויותר נחוש ממה שהם היו.

יוצא גם מכך שהפתרון למשבר הוא לא בהכרח בדמות העלאת שכר שעה, ויכול להתבטא בביטול החיוב לתורנות מומחים, הגבלת משך ההסכם, יישום יום מנוחה שבועי (שהיום אינו נאכף), מתן תוספת משמעותית על כל תורנות מעבר לתורנות הרביעית (תמריץ שלילי למעסיקים), תוספת כוח מנהלי\כוח עזר רפואי לעבודה היומיומית ועוד.

לכן גם מכתבי ההתפטרות אינם "אקט מחאה" כי אם הצהרת כוונות: כבר היום כ-20-25% מהרופאים אינם עוסקים במקצוע בשל מעבר לאחרים. אותו דור מתמחים נוכחי לא ישאר ברפואה הציבורית בישראל בכל מחיר – חלקו יזלוג לשוק הפרטי, חלקו יחליף מקצוע, וחלקו יגשים את החלום לעסוק ברפואה מעבר לים. אם זה לא יקרה באקט התפטרות המוני, זה יקרה בפריסה איטית לאורך העשור הקרוב, בדומה לאופן שהאוצר אוהב לעשות הסכמים.

5 תגובות:

  1. בעניין השינוי ברפואה הייתי מוסיף שקודם כל העוכלוסיה במדינה הכפילה את עצמה מאז סוף שנות השבעים, בהן היתה התקינה האחרונה של כמות הרופאים בשירות הציבורי.
    בנוסף, אני חושב שהמאבק העיקרי, זה שמצדיק התפטרות, הוא לא בשביל היכולת להיות בבית עם המשפחה (עד כמה שזאת גם מטרה חשובה מאד), אלא קודם כל עבור היכולת לטפל בחולים בצורה הגיונית, ולא לסכן את החיים שלהם (ושלנו, למשל בנהיגה הביתה) כתוצאה מעומס התורנויות והעבודה בכלל.

    השבמחק
  2. אמיר -אני מסכים בשני המקרים - המאבק לא היה כזה אם אנשים היו סוברים שיכולת הטיפול שלהם באנשים נפגעת בצורה משמעותית. ברוב המקרים הצרכים של המתמחים (פחות תורנוית, תורנויות יותר קצרות) ויכולתם לטפל בחולים חופפים.

    השבמחק
  3. מאמר פשוט מצוין, אולי הטוב ביותר שנכתב בנושא. אולי תשלח ל-NRG, וואלה, נענע או YNET. ראוי לקבל יותר חשיפה.

    השבמחק